לא משנה כמה נשבענו להגן על הילד, כשהוא חוזר עם דמעות מהגן כי ילד אחר הרביץ לו, המילים נעלמות. שירי רימון עם תובנות על הורות ועל חוג איגרוף
הקטן הגיע לגיל שלוש וחצי, ילד קסם אהוב הבנות עם בלוריתו המתנפנפת, חול בנעליו ופלסטלינה תחת ציפורניו, שאני באמת חייבת לגזור עוד היום.
בזמן האחרון, כשהוא חוזר מהגן אני שומעת שוב ושוב את אותו הסיפור “אימא יש ילד שמרביץ לי”. המכות שהבריון הקט מעניק לבני חזקות כדי להכאיב ולהשפיע על מצב הרוח, אבל כנראה לא מספיק חזקות כדי להרשים את הצוות החינוכי.
ליבי יוצא אליו, אל בני שלי. גם אל הילד המכה, כי הרי ברור שמשהו לא טוב אצלו אבל זה נושא אחר.
אני כאובה ותוהה מה קרה שם, מחבקת אותו ומבקשת שבפעם הבאה שהבריון מארגז החול מרביץ לו שילך מייד לגננת, יספר לה, לשתף אותה ולבקש את עזרתה.
אחר כך נזכרת בחובה ההורית שלי ומבררת איתו בעדינות אם היה מעוניין שאלך אני מחר לשוחח עם הגננת. הוא מבקש שלא אפנה ולא אשוחח איתה, אבל המציאות מחייבת אותי וזה שאומר שאפנה אליה אבל שלא בנוכחותו.
היום שלנו ממשיך בנעימים העניין מטריד אותי אבל לא ממשיך להיות מדובר. כאמא מנוסה אני יודעת שאם אתן יותר מידי מקום לנושא הזה הוא עלול להפעיל אותי דרך המבט העצוב שהוא כל כך אוהב לעשות.
כהורה מנוסה אני מעדיפה לעשות עניין ולהביע התפעלות מדברים חיוביים, למשל מעזרה לזולת או יצירת פאר מקופסאות ממוחזרות בשילוב פלסטלינה.
שעת ערב ובזמן שאני סופסוף יושבת איתו בשלווה לרגע של גזיזת הציפורניים, אבא מגיע הביתה. מתבונן בנו ומחייך בנחת.
אני מרימה עיניים לכיוונו ומשתפת אותו באנגלית ג’יבריש הורי כדי שהילד לא יבין, ששוב הילד חזר והתלונן שהרביצו לו. אבא משנה מיד הבעת פנים ” אם מישהו מרביץ לך תחזיר לו, יותר חזק לתוך הפנים, מבין? מחר אני קונה לך שק אגרוף ונתאמן”. הילד המום וחצי צוחק במבוכה.
אני המומה, כאילו לא התאמצתי הרגע לדבר באנגלית כדי שהילד לא יבין הוא עכשיו בטון פחות נעים מסביר לו איך מרביצים בחזרה.
תמצית תורת ההורות הגברית מצליחה להביס את הדידקטיות האימהית הנשית שלי.
האינסטינקט הראשוני שלי היה שכמה נורא המסר שאנחנו מעבירים לילד. הורים צריכים חזית אחידה וברורה כדי לא לבלבל את הילד. אבל לאחר מחשבה עמוקה יותר אני מבינה כמה משמעותית עבורו דווקא החוסר אחידות; כמה טוב שלילד תהיה עטיפה רחבה מקיפה שעונה על שלל הצרכים שלו, הן הרגשיים והן הפרקטיים.
להגן על הילד זו משימת העל של כל הורה אבל כנראה שכל אחד עושה זאת בדרכו שלו, אין אמת אחת ברורה שצריך לשקף לילד. יש הורה שיחמול, יש הורה שילמד אסרטיביות. שורה תחתונה, רשמנו את הילד לחוג איגרוף, אם המילים שלי לא עוזרות אז לפחות המעשים.
